החלטה בתיק רע"ב 1769/05

1.        עיקרה של הבקשה נסב על בקשתו של המבקש, אסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירות אלימות במשפחה, לצאת לחופשות. הועדה לאלימות במשפחה בשירות בתי הסוהר דחתה את בקשתו, ועתירת המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת על החלטת שב"ס נדחתה אף היא (כב' השופטת מוניץ בעע"א 1775/04 מיום 25.1.05).

           עיקר טענת המבקש בבקשת רשות הערעור הינה כי לא ניתנה לו זכות טיעון בפני הועדה לאלימות במשפחה (להלן - הועדה) בטרם זו גיבשה את המלצתה בעניינו.

2.        המבקש נשפט למאסר בן 7 שנים בגין עבירות אלימות במשפחה, לאחר שהורשע בפגיעה בקטינים חסרי ישע ובמעשי סחיטה, בחבלה גופנית חמורה ואיומים כנגד ילדיו הקטינים ואשתו. הוא החל לרצות את מאסרו ביום 12.3.01 והוא צפוי להשתחרר ביום 3.7.07 (שחרור מנהלי). עומד לחובתו עבר פלילי קודם. במהלך מאסרו התגרש מאשתו הראשונה שהיתה קרבן העבירות בהן הורשע, ונישא בשנית.

           עניינו של המבקש נדון מספר פעמים בפני הועדה.

           ביום 28.6.04 זומן העותר לעובד הסוציאלי בכלא אשר הודיע לו כי ב- 6.7.04 עתידה הועדה לדון בעניינו, וניתנה לו אפשרות להעביר את טיעוניו בכתב לועדה. הוא לא ניצל הזדמנות זו. ביום 6.7.04 דנה הועדה בעניינו של המבקש והחליטה לעת הזו לא לאפשר את יציאתו לחופשות אולם בד בבד לבקש השלמת פרטים נוספים לצורך הערכה נוספת. בעקבות זאת זומן המבקש פעמיים לעו"ס הכלא ודווח לו על החלטת הועדה. ביום 10.8.04 נמסר למבקש מכתב מהלשכה המשפטית של שירות בתי הסוהר בו פורטו עיקרי החלטת הועדה, מועד כינוסה הצפוי של הועדה ב- 13.9.04, ועל האפשרות העומדת לו להגיש את טיעוניו בכתב לעיון הועדה. לקראת התכנסותה הנוספת של הועדה בעניינו של המבקש (שנועדה ליום 23.9.04) לא העביר אליה המבקש כל טיעון בכתב. בסיכומו של אותו דיון החליטה הועדה שלא להמליץ על הוצאת האסיר לחופשות בשל מסוכנות הנשקפת ממנו. הטעמים למסקנה זו התבססו על הנתונים כי מדובר באסיר בעל עבר פלילי עשיר; כי הוא אינו לוקח אחריות על מעשיו; כי נפלט מפרויקט טיפולי בשל העדר הפנמה של משמעות העבירות בהן הורשע, ובשל התנהגות אלימה, ולאור ממצאי איבחון פסיכולוגי שנעשו לגביו.

           עתירה שהגיש המבקש לגבי השלב הראשון של החלטת הועדה נדחתה (עע"א 456/04). ביום 3.11.04 הגיש המבקש עתירה נוספת לגבי השלב השני של החלטת הועדה. ביום 30.12.04 נמסר למבקש על ידי עו"ס הכלא כי הועדה צפויה להתכנס שוב בעניינו. במהלך פגישה נוספת בין עו"ס הכלא למבקש הודעו לו עיקרי הטענות נגדו, ועל הכוונה להמליץ גם הפעם שלא להוציאו לחופשה, בין היתר, בשל בעיות משמעת והתנהגות בכלא.

           ביום 16.1.05 התכנסה הועדה פעם נוספת לדיון בהתרת יציאתו של המבקש לחופשה ולצורך דיון בשחרורו המוקדם. ההחלטה שנתקבלה שללה המלצה בשני עניינים אלה. הועדה מציינת בהחלטתה כי נמסר למבקש ולעורך דינו קודם להתכנסות הועדה תוכן הטענות נגדו, והובהרה זכותו של המבקש ובא כוחו להגיש טיעונים בכתב לועדה לצורך דיוניה אולם לא הועבר כל חומר בכתב על ידם. מוסיפה הועדה וקובעת:

"מדיווח העובד המטפל בשב"ס עולה כי לקראת הדיון הנוכחי הוא זימן את האסיר לשיחה ובה הסביר לו את התכנים אותם בכוונתו להעביר לועדה ועידכן אותו במועד. האסיר טען כי לא פנה כלל, וקם ועזב את החדר".

           לגופם של דברים קבעה הועדה כדלקמן:

"חברי הועדה התרשמו כי מדובר באדם אלים ומסוכן, אשר התנהלותו במאסר מאופיינת במניפולטיביות ובחוסר אמינות, וכל ניסיונות הטיפול בו במסגרת המאסר לא צלחו. אופי העבירות שביצע האסיר ותוצאות האיבחון הפסיכולוגי, כמו גם תיפקודו הבלתי יציב במאסר, העובדה שלא הפיק מהתהליך הטיפולי שעבר ואינו משולב בטיפול כיום, מצביעים על פוטנציאל גבוה מאד למסוכנות מצידו כלפי סביבתו. לפיכך לא הומלץ על שילובו בסבב חופשות וכן אין המלצתנו לשחרורו המוקדם ...".

3.        העתירה בעע"א 1775/04 דנה בהחלטת הועדה מ- 23.9.04 ונדחתה בפסק דינה של השופטת מוניץ. בית המשפט קבע, בין היתר, כי המתכונת הקיימת להבאת דברו של האסיר בפני הועדה בדרך של טיעונים בכתב עולה בקנה אחד עם הדין, ואין להתערב בה. במקרה זה ניתנה לעותר הזדמנות לטעון את טענותיו, גם אם לא עשה בה שימוש, ולגופם של דברים, שיקולי הועדה היו מקצועיים, ענייניים, וסבירים ואין מקום להתערב בהחלטתה. על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שבפנינו.

4.        דין הבקשה להידחות.

           עיקרה של הבקשה נסב על הטענה כי זכותו של המבקש לטעון בפני הועדה קופחה ומשום כך אין ההחלטה בעניינו יכולה לעמוד. הוא טוען כי בקשת מרשו לקבל את הטענות הצפויות לעלות כנגד המבקש על מנת שיוכל להכין על פיהם את טיעוניו הושבו ריקם, ולכן לא ניתנה לו, למעשה, זכות טיעון כלשהי. לדבריו, יש ליידע את האסיר לפני מעשה במועד ההתכנסות הצפוי של הועדה, ולהעביר אליו בתמצית את עיקרי הטענות נגדו בלא לחשוף את מקורותיהם, באופן שיאפשר לו להגיב עליהם בכתב ולהתייחס עניינית לטענות, אחת לאחת, שאם לא כן, אין זכות הטיעון באה לידי מיצוייה.

5.        דין טענותיו של המבקש להידחות מן הטעם שפעולתם של שב"ס והועדה בעניינו של המבקש מתיישבים עם הדין והנוהל ואין למצוא פגם בפעולתם המצדיק בירור בערכאה זו.

           הסמכות בענין חופשות אסירים ניתנה בסעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש) תשל"א-1972 לשר לביטחון הפנים; מכוח סמכות זו נקבע נוהל מפורט בענין זה. הסדר מיוחד יוחד לאסירים השפוטים בעבירות של אלימות במשפחה, ובשל המסוכנות המיוחדת הנילווית ליציאתם אל מחוץ לכלא ביחס לקרבנות העבירה וקורבנות פוטנציאליים אחרים. לאור מציאות מיוחדת זו נקבע בנהלים כי לא תאושר יציאתו לחופשה של אסיר המרצה עונש בגין עבירות אלימות במשפחה אלא אם ניתנה המלצה חיובית של הועדה לאלימות במשפחה (פרק ו' לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.00 וכן הוראה 3.37 להוראות תע"ס של משרד הרווחה).

           זכות הטיעון עוגנה בסעיפים 5.8 עד 5.8.4 להוראת תע"ס. על פי נוהל זה, אסיר רשאי להעביר לועדה את טיעוניו בכתב וכן כל מסמך, חוות דעת, או חומר נוסף שברצונו שהועדה תעיין בו. כן רשאי הוא להגיב על המלצותיה ונימוקיה של הועדה באמצעות עו"ס הכלא. על עו"ס הכלא לפרט בפני האסיר את זכויותיו לטיעון כאמור, להודיע לו על מועד התכנסות הועדה ולהעביר לו טופס המפרט את זכותו לטעון בפניה כאמור. לאחר דיון בועדה המחוזית, על עו"ס הכלא להודיע לאסיר את המלצות הועדה, ככל שהן אינן חסויות. אם ברצון האסיר להגיב להמלצות הועדה ונימוקיה, יעשה כן בפני עו"ס הכלא. אם עו"ס הכלא סבור כי טענות האסיר מעוגנות בנסיבות עובדתיות חדשות אשר הועדה לא נדרשה להן, וכי ראוי שיובאו בפניה, יעביר העו"ס פנייה מפורטת לעיון יו"ר הועדה עם התייחסות בכתב של האסיר במסגרת בקשה לכנס את הועדה שנית.

6.        בית משפט זה כבר נתן בעבר את דעתו למעמד הנוהל האמור ומצא כי הוא עומד במבחן זכות הטיעון הנתונה לאסיר. נקודת המוצא בענייננו היא כי לא עומדת לאסיר זכות מוקנית לצאת לחופשה. חופשה מן הכלא היא פריבילגיה הנתונה למי שעניינו מתיישב עם האיזון הנדרש בין זכות האדם - ובכלל זה האסיר - לחופש, ולו לפרק זמן מוגבל, לבין זכות הציבור לביטחון והגנה מפני פגיעה עבריינית. גם לטובת הנאה הנתונה לאסיר בכלא, שהיא בבחינת פריבילגיה, מתלווה זכות טיעון של הנוגע בדבר בפני הגורם המוסמך המחליט בעניינו. אולם, מטבע הדברים, היקפה של זכות הטיעון ותוכנה נגזרים מאופי הזכות הנתונה ומהיקפה, ומכלל נסיבות הענין הנוגעות למקרה. זכות הטיעון של אסיר בפני הועדה המקצועית האמורה להחליט בעניין יציאותיו לחופשה הוכרה, אולם נתחמה מסיבות של יעילות מערכתית לזכות טיעון בכתב. זכות זו נתונה לאסיר לאחר שהוא מיודע על מועד כינוסה של הועדה האמורה לדון בעניינו, וניתן סיפק בידו להגיש חומר וטיעונים בכתב בעניינו ככל שיראה לנכון. בא כוח המבקש בענייננו טוען כי כדי למצות את זכות הטיעון כהלכה בהקשר האמור, על גורמי השב"ס לפרט בפני האסיר, בטרם נתכנסה הוועדה לדון בעניינו, מהן הטענות המועלות נגדו, שכן רק אז יוכל להגיב בטיעון ענייני ורלבנטי לטענות אלה. אם לא נעשה הדבר, אין לדבריו ערך לזכות הטיעון, והחלטת הועדה נפגמת.

           השגה זו לגבי הנוהל הקיים אינה נראית לי. היא אינה רצויה או ראויה, וספק אם היא אפשרית. בראש וראשונה, נקודת המוצא היא כי על האסיר בטיעונו לנסות לשכנע את הועדה בהתאמתו ליציאה לחופשה, הניתנת, כאמור, כפריבילגיה. הנטל עליו לשכנע במידת התאמתו לדבר, ואין הנטל על הועדה לשכנע מדוע אין ליתן היתר לצאת לחופשה.

           יתר על כן, דיוני הועדה מתבססים על הערכה של חומר, מסמכים וחוות דעת מקצועיות ביחס לאסיר המוגשות לעיונה. חומר זה כולל, בין היתר, דוחו"ת איבחון פסיכולוגי, דו"ח התנהגות משב"ס, דוחו"ת סוציאליים וכיוצא האלה. בחינת חומר זה מחייב בירור וליבון מעמיק. הדיון בועדה, ולפני שנעשתה הערכה מעמיקה של החומר המקצועי, יקשה ליתן פירוט טענות כלפי האסיר שעליהן הוא יתבקש להגיב. דרישה כזו אינה מעשית, ואינה מתיישבת עם דרכי תיפקודה והתנהלותה של הועדה. היא עלולה לחטוא בחוסר מקצועיות, ולהוות בסיס להשגות מוצדקות.